ריטב"א על יומא ל״ט

1 מטמאין אותו מלמעלה. כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו כדכתי׳ והשטן עומד על ימינו לשטנו. ואם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו המלאכים הקדושים מלמעלה. ובהכין סליק פירקא ת״ל:

2 פרק ד טרף בקלפי והעלה שני גורלות. פרש״י ז״ל טרף בקלפי שהכניס שם ידיו פתאום בטריפה ובחטיפה כי היכי דלא ליכוין ולשקול ויש מפרשי׳ שנענע הקלפי לערב הגורלות מלשון ביצים טרופות:

3 אם של שם עולה בימינו הסגן אומר להם אישי כהן וכו'.

4 נתנם על שני השעירים ואומר לה׳ חטאת. ובתוספתא אומר כי כהן אומר לה׳ והסגן אומר חטאת:

5 ר׳ ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת: פי׳ קא מיפלגי בהא דכתב קרא והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת דת״ק סבר דהאי ועשהו חטאת אמעיקרא נמי קאי שעשהו חטאת בדיבורו בשעת העלאת הגורל. ורבי ישמעאל סבר דהאי ועשהו חטאת אהשתא בלחוד קאי כלומר שיעשנו חטאת. והקשה הר״ר אלחנן ז״ל לת״ק היאך אומר לה׳ חטאת דהא אמרינן בנדרים דלא לימא איניש לה׳ קרבן אלא קרבן לשם דילמ׳ פשע ואמר לה׳ ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. ותירץ ר״י ז״ל דשאני הכא דגלי קרא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה׳ והדר ועשהו חטאת. א״נ דהתם מדרבנן בעלמא הוא אבל הכא בכהן גדול דזריז ולא פשע. ועוד שהרי יש שם הסגן ואב ב״ד דמדכרי ליה לו'. ועוד נ״ל והוא הנכון דהתם הוא דכי אמר לשם ותו לא איכא שם שמים לבטלה אבל הכא כי לא אמר חטאת ליכא שם שמים לבטלה כי מה שאמר לה׳ הוא סיום הגורל לומר כי מה שעלה בימינו הוא לה׳ וכדברי רבי ישמעאל. אלא שגזרת הכתוב הוא לת״ק שיאמר חטאת ולפי דברי התוספתא אין כהן גדול אומר כן אלא הסגן:

6 והם אומרים ברוך שם. כו׳ לפי שהזכיר כהן גדול את השם ככתבו כי עשרה פעמים כהן גדול מזכיר את השם ככתבו שהוא שם המפורש כדאיתא בגמרא. וכל מקום שמזכירין את השם ככתבו בבית המקדש היו עונין אחריו בשכמל״ו כדאיתא במסכת תענית:

7 גמרא כי היכי דלא ליכוין ולשקול. פי׳ לאו דליכוין במזיד ליטול של שם בימינו דא״כ קא מבטל מצות ההגרלה אלא דאגב שהוא רוצה להעלות של שם בימינו מטריד ושוכח מלהגריל וכן פירשו בתוספות. אי נמי דה״ק דלא ליתחזי לאינשי דקא מיכוין ושקיל:

8 אלא של חול נקדשיה. פי׳ דכל דאפשר בשל קדש הכי עדיף טפי מפני כבוד המצוה. והקשו בתוספות למאן דאמר מצות ליהנות ניתנו ואסור לעשותם בדבר שהוא קודש ואסור בהנאה כיון שאינו צריך לכך היכי אמרינן הכי דליקדשיה דאם כן נמצא נהנה בשל קודש שלא לצורך. ותירצו דכיון דאיכא כבוד המצות הרי הוא מותר כשם שמותר להשתמש בכלי שרת במקדש. עוד י״ל דקושיין הכא אליבא דהלכתא דקיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו:

9 אם כן הויא ליה כלי שרת. פי׳ לאו דוקא דהא אין כלי שרת מקדשין להיות עליהן דין כלי שרת אלא במשיחת שמן או בעבודה כדאיתא בכמה דוכתי ובפ״ק והכא ליכא משיחא ולא עבודה דהגרלה לאו עבודה היא אלא ה״ק כיון דאי מקדשי׳ ליה מיחזי ככלי שרת לעולם ויהיו סבורין שיכולין להשתמש לו דבר שצריך כלי שרת כגון לקדש בו מנח׳ וכיוצא בו. ואנן קיימא לן דכלי שרת דעץ לא עבדי וכן פירשו בתוספות והנכון דכיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה זו היא עבודתו לקדשו ואשר ישרתו בם קרי׳ ביה:

10 וכלי שרת דעץ לא עבדי' פי׳ דאפילו למ״ד בפרק החליל דעבדי׳ כלי שרת דעץ ה״מ מדאורייתא אבל מדרבנן לא עבדי':

11 התורה חסה על ממונם של ישראל. פי׳ כיון דלאו מידי דעבודה היא כולי האי ואינו אלא פעם אחת ואין הקלפי עצמו דאורייתא ולאפוקי גורלות עצמן שעשאן בן גמלא שהן מספרין אותו לשבח. דשאני גורל עצמו שהשם כתוב באחד מהן והעלתם דאורייתא ולאפוקי נמי ידות הכלים דעבדי בהו עיקר שירות תדיר.

12 הסגן וכהן גדול מכניסין ידיהם לקלפי והקשו בתוס׳ והא קיימא לן שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול ותירצו דהאי תנא סבר הגרלה לאו עבודה היא. אי נמי דאפילו תימא הגרלה עבודה כיון דאינה אלא בשמאלו דכהן גדול אין בה חובת כהן גדול וכדאמרינן לקמן דימיניה דסגן עדיפא משמאליה דכהן גדול:

13 אם בימינו של סגן עולה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול אישי כהן גדול דבר מיליך. פי׳ דבר דבריך שיאמר לה׳ חטאת. וא״ת ולמה אין אומרי׳ לסגן הגבה ימינך י״ל דכיון דאיהו לית ליה לומר לה׳ חטאת אין לומר לו הגבה ימינך כי אינו טרוד כ״כ כדי שישכח ועוד כדי שלא יתביש כהן גדול. ה״ג למה סגן ממונה וכן גרש״י ז״ל וכן הוא בתוס׳ ולא גרסי׳ למה סגן בימינו:

14 שאם יארע פסול בכהן גדול נכנס סגן תחתיו ומשמש הקש׳ הר׳ אלחנן ז״ל בבית ראשון שהיה שם כהן משוח מלחמה למה היה סגן ממונה שאם יארע פסול בכהן גדול ישמש משוח מלחמה תחתיו שהרי משמש בשמנה בגדים ככהן גדול והוא מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה ככהן גדול וכן לשאר דברים אחרים כדאי׳ בהוריות. ותירץ לו ר״י ז״ל דבמשוח מלחמה היה צד איבה כיון שיש עליו דיני כהן גדול במקצת מעכשו והוה ליה כצרה מה שאין כן בסגן שהוא כאלו הוא ממונה תחתיו דעבודתו.

15 והיה נר מערבי דולק. פרש״י ז״ל לאחר שכבו שאר נרות אע״פ שממנו היה מתחיל להדלקת נרות בערבית בו היה מסיים הטבת נרות שחרית ע״כ ואין לשון זה מכוון שהרי בזמן הנס לא היה מטיב נר מערבי בשחרית כלל. וא״כ היאך היה מסיים בו הטבת נרות שחרית אבל במס׳ מנחות פרש״י ז״ל שבו היה מסיים ההטבה שלא היה מטיבו עד בין הערבים כשבא להדליקו כי היה מטיבו תחלה כדי להדליקו מיד ושידליק האחרות ממנו ואף כאן כך יש לפרש לשונו ז״ל בו היה מסיים בין הערבים הטבת נרות שהתחיל בשחרית. ועם כל זה אין פירושו מחוור כדכתי׳ במסכת שבת בס״ד בשם ריב״א ז״ל. וא״ת והיאך לא היה מטיב נר מערבי שחרית דהא מקראי מייתי׳ לעיל הטבת שתי נרות בבוקר. וי״ל דההיא בשאין הנס עומד שלא רצה הכתוב לסמוך על הנס ועוד דבזמן הנס היה מטיב נר מזרחי כדי שיהא השני לו מערבי והוא עומד במקום הטבת שתיהן וכאלו הטיבן לשתיהן דמי.

16 ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים. פרש״י ז״ל לא היו צריכין להביא עצים למערכה לאחר שחרית חוץ משני גזירי עצים של בין הערבים שהם חובה כדאיתא לעיל בפרקי'. ונראה מדבריו שלא היה חובה לעשות מערכה בבין הערבים ואין שם אלא חובת שני גזירי עצים. ויש שכתבו דבכל קרבן תמיד איכא חובת מערכה והכא ה״ק לא היו צריכין להוסיף על המערכה לאחר סדורה חוץ משני גזירי עצים שהם חובה בכל מערכה. ודברי רש״י ז״ל נכונים יותר ועליהם הסכימו בתוספות.

17 וכל כהן שמגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם. פי׳ ר״י ז״ל וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל דדוקא כהן שמגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין שם בו שביעה. וא״ת א״כ מאי עדיפותא דשעת ברכה דאמרי׳ שכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושובע וכי תי׳ דהתם אוכל ושובע בכזית ואלו הכא אינו שובע אפילו בכזית הא הוה ליה למיתני בהדיא וכי תי׳ כדפרש״י ז״ל דבימי שמעון אם מגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם הוה ליה למיתני הכי ויש שגורסי׳ ברישא וכל כהן שמגיעו כפול אבל אין כן בכל הספרים אבל י״ל דכיון דבשעת ברכה כל כהן שמגיעו כזית היה אוכל ושובע ממילא שמעי׳ דכשמגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם ממנו שהרי ברכה יש בו ואם אינו שובע יהי׳ סועד מיהת ונקט בכזית משום דרובן היה מגיע להם כזית מפני שהיה הלחם מתברך ולאשמועי׳ ריבותא דאפילו בכזית איכא פעמים שביעה ופעמים הותרה:

18 אשרו חמוץ ולא תאשרו חומץ. פרש״י ז״ל דהא לא הוה צריכה למימר הכא אלא דבב״ק אמרי׳ ליה לענין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב גררא דהתם נקטוה הכא:

19 נזדמן לי זקן אחד כבר כתבנו למעלה מה שאמרו בירושלמי דכבוד שכינה היה.

20 ת״ר עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום. פי׳ השם מפורש דאלו השם בכנויו הרבה פעמים מזכירו בתפלתו ובכמה דברים אלא ודאי כדאמרן וכן מפורש בירושלמי.

21 וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו עד יריחו. פרש״י ז״ל כבר היה המעשה שהיה קולו עד יריחו כלו׳ שלא היה זה אלא בזמן הנס שהיו ישראל עושין רצונו של מקום וכן מפורש בירושלמי.

22 וציר דלתות ההיכל היה נשמע לשמנה תחומי שבת. ואיכא למידק דהא במסכת תמיד תנן כי ביריחו היה נשמע קול שער הגדול שנפתח והתם מוכח דעל שער ההיכל קאמר לא על שער העזרה ותירץ ר״י דהא פליגא אההיא דהתם עוד י״ל כי ציר הדלת היה נשמע עד שמנה תחומי שבת אבל קול הדלתות עצמן היה נשמע עד יריחו. ועוד י״ל דהא בזמן הנס והא שלא בזמן הנס:

23 נשים שביריחו אינם צריכות להתבשם מריח הקטורת. פי׳ ודוקא הנשים אבל הכלות שצריכות קשוט יותר צריכות היו להתבשם מה שאין כן בירושלם שאפילו הכלות לא היו צריכות להתבשם כדקתני ואזיל:

24 כלות שבירושלם אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת ויש מקשים מיהא דתנן פרק מציאת האשה החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה של בשמים ואוקי׳ בירושלם שהיו הנשים מתבשמות הרבה. וי״ל דנהי שלא היו צריכות להתבשם יש בהן עשיריות וכבודות שלא היו רוצות להסתפק בזה אלא שיתנו להם תמרוקיהן. וא״ת והיאך היו מתבשמות מריח הקטורת דהא קיימא לן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה הא איסורא איכא. וי״ל דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין דשרי לכולי עלמא. וא״ת הא דאמרי׳ בשלהי פירקא דלעיל על בית אבטינס שהיו מתנין עם נשותיהן שלא יתבשמו מה היו צריכין להתנות דהא תנן דאפילו נשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם. ויש מתרצין בתוספות כי הם חוץ ליריחו היו דרים. עיד י״ל שאפילו דרין בירושלם כיון דאיכא עשירות בירושלם שהיו מתקשטות כדכתי׳ לעיל צריכין היו הם להתנות וכיון שאינם מתבשמות תמרוק הניכר שוב אין להם חשד ממה שמתבשמות מריח הקטורת כיון שכל הנשים מיריחו כמותן ולענין בית אבטינס כשהיו עושין הקטורת יש אומרים שלא היו צריכין לתת שום דבר על נחיריהם מפני הריח דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין ונראי׳ דברי ר״י ז״ל שכתב שהיו סותמין נחיריהם דכיון שעומדין ונחיריהם עליהם ולא סגייא דלא יריחו כאפשר וקא מיכוין הוא.

25 א״ר ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבת. פי׳ שאם לא סיים אותם על ידי גורל אלא מעצמו שזכה עליהם שם לא עשה ולא כלום. ומיהו אפשר דקלפי גופיה אינה מעכבת אלא גורל בלחוד ונקט קלפי כאורחא דמילתא אבל י״א דקלפי נמי חובה דאורייתא דהכי אמרינן בספרא אשר עלה עליו הגורל לה׳ יכול יתן על גביו ת״ל אשר עלה עליו שעלה לשמו מתוך קלפי:

26 הנחה אינה מעכבת. פי׳ דכיון שעלה הגורל ונודע מי הוא לשם ומי הוא לעזאזל הוקבעו ואינו יכול לשנותם אע״פי שלא נתן הגורלות על השעירים שאין נתינה זו אלא מצוה בעלמא. וא״ת ללישנא קמא דאמרינן שהגרלה מעכבת משום דסבירא לן דדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ חקה כתיב בהו. נתינה אמאי לא מעכבא דהא עלה נמי כתיבא חקה. דבשלמא ללישנא בתרא טעמא דהגרלה משום דשנה עליה הכתוב לעכב אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר. וי״ל דסבירא לן דנתינה לאו עבודה היא כלל ודומיא דמאי דאמרינן דהגרלה לאו עבודה ומשום הכי לא מעכבא וכ״ש נתינה דודאי סברא הוא שלא תעכב כיון שעלה כבר עליו הגורל:

27 אליבא דרבי יהודה וכו' פי׳ פלוגתא דרבי יהודה ורבי נחמיה לקמן בפרק הוציאו לו דרבי נחמיה סבר דכתיב בה חקה לכל הנעשה בבגדי לבן בין בפנים דהיינו לפני לפנים ובין בחוץ כגון היכל ועזרות ורבי יהודה סבר דלא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והגרלה דבר הנעשה בחוץ הוא. והקשו בתוספות מאי שנא חפינה שנעשית בחוץ ואפילו הכי היא חשובה מעבודת פנים כיון שהיא צורך פנים הכא נמי הגרלה צורך פנים הוא שעושה הזאות משעיר הנעשה בפנים ותירצו דשאני חפינה שאין שום דבר מפסיק בינה ובין הקטורת והויא לה כתחלת הקטרה מה שאין כן בזו שיש כמה עבודות בין ההגרלות ובין ההזאות של שעיר הנעשה בפנים. ועוד י״ל דכיון דחפינה אין בה אלא צורך פנים והיא עבודה שלימה חשיבה כפנים מה שאין כן בהגרלה שיש בה ג״כ צורך שעיר הנעשה בחוץ ואינה עבודה שלמה ואפילו למאן דאמר הגרלה עבודה: